לא פוסט שקשור לעיצוב, אבל אולי בעצם כן. הוא קשור לעיצוב האישיות שלי. לגדילה שלי בחיים. להשראה הכי , הכי שלי - הילדים שלי.
תקופה לא קצרה , ויעידו על כך משפחתי ומכרי אני מסתובבת עם השאלה- ילדים כן או לא וכידוע יש לי שניים קסומים. שניים שאני אוהבת בגודל היקום ואפילו פי מיליון.
לצד ההנאות והתרחבות הלב בגידול שלהם ובגדילה שלי לצידם עמדה לאחרונה השאלה למה בעצם? זה דורש המון , המון משאבים - נפשי ופיזי וכלכלי ואני המנקה והמבשלת והמסיעה והמנחמת, ומחבקת ואוהבת... ובתמורה לא מעט פעמים אני מקבלת "אמא למה את חופרת" או "תעזבי אותי בשקט.
מתאמצת שיקבלו חינוך טוב וחוגים ובילויים וצרכים. ואני מוותרת על עוזרת, גנן, חופשות, חו"ל.
והשאלה הזאת מתנגנת כבר הרבה כמה זמן. ואני ממשיכה לשאול וחוקרת ואומרת לחברות שאין להן ילדים שבעצם לא ממש חייבים, כי יש להן הרבה חופש, הרבה הרבה חופש והן יכולות לעשות מה שהן רוצות עם הזמן שלהן ועם הכסף שלהן. ולבלות מתי שהן רוצות ולנסוע לחו"ל ואין להן את הדאגה היומיומית שיהיה להם טוב, שלא יפגעו בהם, שיאהבו אותם, שיהיו מאושרים והכי חשוב שתמיד תמיד יהיו בריאים. ומצד שני אין להן את החיבוקים, והתרחבות הלב בלראות את ההנאות שלהם, את החיוכים, את האושר, את ההצלחות.
בשיחות עם חברות וחברים לכולם ברור שצריך. ברור שצריך. הם טעם החיים. ולכולם יש וכולם רוצים. ולא פעם מסתכלים עלי 'עקום' (מה הקטע שלה בכלל). אבל אצלי לא תופשת התשובה לכולם יש. לכולם חשוב. העדר לא מחליט עבורי. ובאירופה יש הרבה זוגות שחיים ללא ילדים בדיוק מהסיבות שמניתי ואם אצלהם זה עובד אז למה לא אצלנו. למה בחברה שלנו משפחה ממוצעת היא 3 ילדים ובאירופה ועוד מדינות בעולם יש הרבה זוגות ללא ואם כן אז ילד אחד מקסימום שניים. האם זה חלק מהתרבות שלנו? קשור למצוות פרו ורבו, דמוגרפיה?
ואני עדיין עם השאלה כשברקע כמובן יש הרבה אהבה והכלה ומילוי צרכים והלב מתרחב כשאומרים לי כמה שהם מקסימים ומיוחדים (טפו,טפו...) והלב מתכווץ כשהם עצובים ולא מצליחים, כשהם רבים בניהם.
ואני אוהבת אותם. כל כך אוהבת אותם.
ואז באה התשובה שתמיד היתה שם, אבל עכשיו באה במלוא הדרה - בלי הילדים שלי לא הייתי מי שאני עכשיו. בלי הילדים שלי לא הייתי דוחפת קדימה בכל הכוח. בלי הילדים שלי לא הייתי לומדת על עצמי כל כך הרבה. בלי הילדים שלי הייתי מטיילת בכל העולם ומבלה המון ונחה המון, אבל לא הייתי יודעת מהי אהבה ללא תנאי.
מודה לאלוהים כל יום על כך שאני זוכה להעניק אהבה ללא תנאי. על כך שאני מקבלת ונותנת הרבה אהבה. על הרגעים הקטנים והגדולים ביחד. על התרחבות הלב. על הרצון לתת. על הקבלה הכל כך גדולה.
מוקדש באהבה לאורי ומעיין ילדי האהובים
תקופה לא קצרה , ויעידו על כך משפחתי ומכרי אני מסתובבת עם השאלה- ילדים כן או לא וכידוע יש לי שניים קסומים. שניים שאני אוהבת בגודל היקום ואפילו פי מיליון.
לצד ההנאות והתרחבות הלב בגידול שלהם ובגדילה שלי לצידם עמדה לאחרונה השאלה למה בעצם? זה דורש המון , המון משאבים - נפשי ופיזי וכלכלי ואני המנקה והמבשלת והמסיעה והמנחמת, ומחבקת ואוהבת... ובתמורה לא מעט פעמים אני מקבלת "אמא למה את חופרת" או "תעזבי אותי בשקט.
מתאמצת שיקבלו חינוך טוב וחוגים ובילויים וצרכים. ואני מוותרת על עוזרת, גנן, חופשות, חו"ל.
והשאלה הזאת מתנגנת כבר הרבה כמה זמן. ואני ממשיכה לשאול וחוקרת ואומרת לחברות שאין להן ילדים שבעצם לא ממש חייבים, כי יש להן הרבה חופש, הרבה הרבה חופש והן יכולות לעשות מה שהן רוצות עם הזמן שלהן ועם הכסף שלהן. ולבלות מתי שהן רוצות ולנסוע לחו"ל ואין להן את הדאגה היומיומית שיהיה להם טוב, שלא יפגעו בהם, שיאהבו אותם, שיהיו מאושרים והכי חשוב שתמיד תמיד יהיו בריאים. ומצד שני אין להן את החיבוקים, והתרחבות הלב בלראות את ההנאות שלהם, את החיוכים, את האושר, את ההצלחות.
בשיחות עם חברות וחברים לכולם ברור שצריך. ברור שצריך. הם טעם החיים. ולכולם יש וכולם רוצים. ולא פעם מסתכלים עלי 'עקום' (מה הקטע שלה בכלל). אבל אצלי לא תופשת התשובה לכולם יש. לכולם חשוב. העדר לא מחליט עבורי. ובאירופה יש הרבה זוגות שחיים ללא ילדים בדיוק מהסיבות שמניתי ואם אצלהם זה עובד אז למה לא אצלנו. למה בחברה שלנו משפחה ממוצעת היא 3 ילדים ובאירופה ועוד מדינות בעולם יש הרבה זוגות ללא ואם כן אז ילד אחד מקסימום שניים. האם זה חלק מהתרבות שלנו? קשור למצוות פרו ורבו, דמוגרפיה?
ואני עדיין עם השאלה כשברקע כמובן יש הרבה אהבה והכלה ומילוי צרכים והלב מתרחב כשאומרים לי כמה שהם מקסימים ומיוחדים (טפו,טפו...) והלב מתכווץ כשהם עצובים ולא מצליחים, כשהם רבים בניהם.
ואני אוהבת אותם. כל כך אוהבת אותם.
ואז באה התשובה שתמיד היתה שם, אבל עכשיו באה במלוא הדרה - בלי הילדים שלי לא הייתי מי שאני עכשיו. בלי הילדים שלי לא הייתי דוחפת קדימה בכל הכוח. בלי הילדים שלי לא הייתי לומדת על עצמי כל כך הרבה. בלי הילדים שלי הייתי מטיילת בכל העולם ומבלה המון ונחה המון, אבל לא הייתי יודעת מהי אהבה ללא תנאי.
מודה לאלוהים כל יום על כך שאני זוכה להעניק אהבה ללא תנאי. על כך שאני מקבלת ונותנת הרבה אהבה. על הרגעים הקטנים והגדולים ביחד. על התרחבות הלב. על הרצון לתת. על הקבלה הכל כך גדולה.
מוקדש באהבה לאורי ומעיין ילדי האהובים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה