את שלושת הימים האחרונים ביליתי בשיפוץ אינטנסיבי של שולחן.
לא סתם שולחן , שולחן שחלמתי עליו ו'חלומות נועדו להתגשם'.
החלום התגשם וקיבלתי לידי שולחן מהחלומות.
השולחן הזה היה השיפוץ הגדול והארוך ביותר שביצעתי אי פעם. וכמה שהיה אינטנסיבי ככה הסיפוק גדול והחיוך לא נמחק מפני.
הכל התחיל באהבה הגדולה שלי לרהיטי וינטאג' ולאחרונה הם התחילו להגיע אלי ואני מייחסת זאת לפוסט שכתבתי פה בבלוג על 'שגעון הוינטאג'' ואני מצטטת את הפיסקה "מוחי הקודח מתכנן תחבולות כיצד אני פושטת על אחד ממועדוני החבר בקיבוצים הקרובים למקום מגורי. כן מועדון מלא בכורסאות משנות ה-50 ,60 , 70. כורסאות וינטאג' מקוריות. אחח מה הייתי עושה איתן. איזה ריפודים מעניינים ושילובים מיוחדים הייתי מתכננת עבורם. ותאמינו או לא יש כמה כאלה בקרבתי ולא יאמן שהם עומדים להם שם ככה לבד בחושך. בעצם לא לבד עם עוד הרבה כמותם."
חמתי שתחייה קראה את הבלוג והתקשרה מיד מתוך בהלה שחלילה לא איישם את מה שמוחי מתכנן ושלא אפשוט על שום קיבוץ. והסכימה סוף סוף לתת לי שולחן וינטאג' אמיתי . וכדי שלא יהיה ספק או חרטות מיד שלחתי את רון להביא את השולחן וזה לא שהיא שכנה שלנו.
עוד באותו היום הוא הגיע וכבר בער לי להתחיל לטפל בו. והוא קיבל טיפול. שייפתי במרץ וצבעתי וזו התוצאה.
כמה שבועות אחרי שהשולחן מוקם אצלי בסלון קיבלתי הודעה בפייס מחברת פייסבוק שהיא גם קולגה בכובע האחר שלי (דולה). היא קראה שחשקה נפשי בכורסאות וינטאג' ויש להם שניים בחצר שכבר לא ישופצו וחבל שיהרסו בגשם, ואם אני רוצה אותן. רוצה בטח רוצה , ושוב רון מצא את עצמו נוסע מהר, מהר, כי אישתו חייבת, אבל חייבת את הכורסאות עכשיו. לא עכשיו, אתמול.
וממש לפני כמה ימים , חברה לריצה פרסמה תמונה מהבית שלה ובו שולחן. בדיוק כזה שחלמתי עליו ומיד שאלתי מאיפה הוא ושבדיוק כזה אני רוצה. התשובה היתה שיש לה אחד דומה במחסן, אבל שהוא זקוק לשיפוץ. אז כמו שכבר הבנתם אני לא דוחה סיפוקים ומיד רציתי להגיע, אך זה קרה רק לאחר כמה ימים ואם נהיה מדויקים ביום חמישי האחרון.
כבר ביום שישי יצאתי למסע רכישות עבור השיפוץ. וכזה שיפוץ עוד לא עשיתי ואני מרוצה , כל כך מרוצה מהתוצאה.
לא סתם שולחן , שולחן שחלמתי עליו ו'חלומות נועדו להתגשם'.
החלום התגשם וקיבלתי לידי שולחן מהחלומות.
השולחן הזה היה השיפוץ הגדול והארוך ביותר שביצעתי אי פעם. וכמה שהיה אינטנסיבי ככה הסיפוק גדול והחיוך לא נמחק מפני.
הכל התחיל באהבה הגדולה שלי לרהיטי וינטאג' ולאחרונה הם התחילו להגיע אלי ואני מייחסת זאת לפוסט שכתבתי פה בבלוג על 'שגעון הוינטאג'' ואני מצטטת את הפיסקה "מוחי הקודח מתכנן תחבולות כיצד אני פושטת על אחד ממועדוני החבר בקיבוצים הקרובים למקום מגורי. כן מועדון מלא בכורסאות משנות ה-50 ,60 , 70. כורסאות וינטאג' מקוריות. אחח מה הייתי עושה איתן. איזה ריפודים מעניינים ושילובים מיוחדים הייתי מתכננת עבורם. ותאמינו או לא יש כמה כאלה בקרבתי ולא יאמן שהם עומדים להם שם ככה לבד בחושך. בעצם לא לבד עם עוד הרבה כמותם."
חמתי שתחייה קראה את הבלוג והתקשרה מיד מתוך בהלה שחלילה לא איישם את מה שמוחי מתכנן ושלא אפשוט על שום קיבוץ. והסכימה סוף סוף לתת לי שולחן וינטאג' אמיתי . וכדי שלא יהיה ספק או חרטות מיד שלחתי את רון להביא את השולחן וזה לא שהיא שכנה שלנו.
עוד באותו היום הוא הגיע וכבר בער לי להתחיל לטפל בו. והוא קיבל טיפול. שייפתי במרץ וצבעתי וזו התוצאה.
כמה שבועות אחרי שהשולחן מוקם אצלי בסלון קיבלתי הודעה בפייס מחברת פייסבוק שהיא גם קולגה בכובע האחר שלי (דולה). היא קראה שחשקה נפשי בכורסאות וינטאג' ויש להם שניים בחצר שכבר לא ישופצו וחבל שיהרסו בגשם, ואם אני רוצה אותן. רוצה בטח רוצה , ושוב רון מצא את עצמו נוסע מהר, מהר, כי אישתו חייבת, אבל חייבת את הכורסאות עכשיו. לא עכשיו, אתמול.
וגם הן קיבלו טיפול מסור מידי ורופדו בבד שנקנה ב'דנדו' בנחלת בנימין והן כמובן קיבלו מקום כבוד אצלנו בסלון.
צמוד אליהן יושב הדום שקניתי בשוק הפישפשים עם אורי הבכור שלי בעל העיניים המעולות שמצא אותו בתוך ים רהיטים באחת החנויות. וכמובן שגם הוא שופץ.
וממש לפני כמה ימים , חברה לריצה פרסמה תמונה מהבית שלה ובו שולחן. בדיוק כזה שחלמתי עליו ומיד שאלתי מאיפה הוא ושבדיוק כזה אני רוצה. התשובה היתה שיש לה אחד דומה במחסן, אבל שהוא זקוק לשיפוץ. אז כמו שכבר הבנתם אני לא דוחה סיפוקים ומיד רציתי להגיע, אך זה קרה רק לאחר כמה ימים ואם נהיה מדויקים ביום חמישי האחרון.
השולחן הוצא מהמחסן ומיד נחתמה עיסקה. אני מקבלת את השולחן תמורת ייעוץ הום סטיילינג. יופי של עסקה לכל הנוגעות בדבר.
כבר ביום שישי יצאתי למסע רכישות עבור השיפוץ. וכזה שיפוץ עוד לא עשיתי ואני מרוצה , כל כך מרוצה מהתוצאה.
שייפתי ושייפתי ושייפתי. חלצתי ברגים, מישהו שיפץ אותו פעם והוא עשה עבודה רעה. מי מבריג רגלים של שולחן. זו ממש עברה.
אז חלצתי ברגים ומילאתי חורים. ובמשטח הפורמיקה היתה 'כוויה' עמוקה שגם היא מולאה במרק לעץ.
וגם דבק היה , הרבה דבק לחבר את הרגליים ואת החיבורים.
והפורמיקה קיבלה שכבת צבע מקשר.
ובין שלב לשלב צריך לחכות שיתייבש הדבק, והמרק והצבע המקשר ולי קשה לחכות קשה מאוד. אז זה גם היה שיעור בסבלנות. הרבה סבלנות.
ואז הגיע החלק הכי טוב בעניין - הצבע. את גוף השולחן צבעתי בלכה מט עם גוון חום ואת המשטח בשמנת בהירה.
והנה לכם התוצאה.
אני מקווה שעכשיו ברור למי אפשר להעביר רהיטים שבהם אתם כבר לא מעוניינים וברור שיקבלו יחס מפנק.
