הכל התחיל לפני כשלוש וחצי שנים. התאמנתי בחדר כושר ובעיקר תרגלתי ספינינג. בעקבות ברטר עם אחד המאמנים, אני ליוויתי אותם ללידה והוא אימן אותי באימונים אישיים. שרן המאמן הכיר לי את עולם הריצה . לפני זה העניין ממש לא דיבר אלי. במסגרת האימונים התחלתי לרוץ על מכשיר הריצה ודי מהר סגרתי ריצות של שעה.
זה היה כיף, ממריץ ומאתגר. היו רגעים קשים. היו רגעים של סבל, אבל היתה גם הרבה הנאה. כך באופן מונוטוני במשך כמה חודשים רצתי במכון כשלוש פעמים בשבוע והכל היה טוב. עד שבשבת אחת הורדתי את הבנים בים והחלטתי לשנות ולרוץ על החוף. חווית הריצה הוכפלה ואפילו שולשה. האויר של הים, הטבע והמשטח החולי היו שינוי מרענן ומדהים ומאותו יום לא יכולתי לשוב ולרוץ במכון והתחלתי לרוץ בים וקצת בשדות. רק אני עם עצמי. ככה כמה חודשים. ואז הגיע משבר. חורף , קר , לא בא לקום מהמיטה ולרוץ בחוץ. לא היה לי דרייב. התחלתי לזייף פעם כן ופעם לא. והיה לי חבל להפסיק , אבל היה קשהההה לצאת לריצה ואז החלטתי להצטרף לקבוצת ריצה וחיפשתי כזאת שרצה בשטח ולא בכביש. מצאתי קבוצה עם אימונים מסודרים שלוש פעמים בשבוע והכי חשוב רצים בשטח. חברה טובים, לוקיישנים מדהימים, אבל קצת גדולים עלי מבחינת קצב ריצה. קבוצה מאתגרת שברוב הריצות מצאתי את עצמי רואה גבים וישבנים. כאוהבת אתגרים רצתי עם רצי מנשה כשנה וחצי עם כל הקושי שהיה בכך. הם התאמנו למרתונים, תריאטלונים ואנשי ברזל אני התאמנתי לשם ההנאה והבריאות.
בספטמבר 2012 החלטתי להתאמן ליעד של חצי מרתון שיהיה בדצמבר. נבנתה לי תוכנית אימונים ויאללה לדרך. אבל בדרך קיבלתי ליום הולדת 40 מתנה 'שעלת'.כן מחלת הילדים הזאת שלא מפסיקים להשתעל ויש הפסקות נשימה. סיוטטטט!!! חמישה חודשים הייתי חולה. שיעולים מטורפים , הפסקות נשימה בעיקר בשינה, התעלפויות והסתבכויות של שפעות תוך כדי. התעוררויות בפחד מוות. להתעורר בגלל מחסור בחמצן זה מפחיד. ממש פחד קיומי. כמובן שמתחילת השעלת הבנתי שאין מצב לרוץ והיעד לרוץ חצי מרתון נגוז. ההתמקדות היתה בלהחלים ולהבין מה קורה. מה השעלת באה להגיד לי? מה היא באה ללמד אותי?
אז למדתי להוריד הילוך. כן כל היום הייתי בהילוך חמישי. בתור ADHD אני בהילוך גבוה כל היום. בד"כ לא נחה וגם ישנה מעט שעות בלילה. אז למדתי לנוח ולעצור גם כשאני לא עייפה.
מה עוד למדתי? לבקש עזרה. כן לא רק לעזור לכולם, אלא גם לבקש עזרה.
למדתי לעבוד פחות ולשים גבולות לכל הסובבים אותי כולל לעצמי.
וככה תוך כדי מנוחה , קבלת עזרה והורדת הילוך, כי אין ברירה התחלתי להחלים והתחזקתי מיום ליום.
במרץ 2013 חזרתי לרוץ בהדרגה. זמנים קצרים בשכונה שלי ובסוף אפריל הצטרפתי לקבוצה השנייה של רצי מנשה. קבוצה בקצב מתון יותר.
לאט , לאט חזרתי לעצמי ותוך כדי תנועה חזרה השאיפה לרוץ בחצי מרתון. אתי המאמנת הקשובה שלנו בנתה לי ולעוד שני חברה מהקבוצה תוכנית אימונים ובהדרגה העומס עלה והזמנים התקצרו. בנובמבר רצנו את מירוץ אייל 15 ק"מ בתוצאה מפתיעה והאימונים לחצי המשיכו.
אתמול 6/12/13 היה היום הגדול 'חצי מרתון בית שאן'. ערב קודם טלפונים וסמסים מחברים ומשפחה שמאחלים בהצלחה. רון ואורי בחו"ל ואני פה עם סידורים אחרונים לחצי ולמעיין שמתחרה בגלישה בחיפה. מי יקח אותו ומי יחזיר, כי אני לא זמינה.
6:45 אספו אותי מהבית . התרגשות באויר. הרבה שתיקה ולסירוגין קישקושים. מחליטים שוב שכל אחד רץ את הריצה שלו. אין פה מקום להתחשבות באחר.
קפה, תה, סנדוויץ, בננה, פיפי ועוד פיפי ועוד פיפי ויאללה חימום קל בריצה קלה למקום ההזנקה. מגיעים לאזור ההזנקה הולכים לאט. מחכים שהמסה הגדולה תעבור והנה גם אנחנו עוברים את השער ומפעילים שעונים.
זהו זה קורה אני רצה בחצי מרתון. הגוף שלי באנרגיה מעולה. הקצב טוב ורצים יחד. הקצב עולה והגוף בטוב. מזג האוויר מושלם. הנוף קסום ולהקות של שקנאים, שחפים ודהיות חולפים בשמים בלהקות קטנות וגדולות לאורך כל הדרך.
מידי פעם מסתכלת בשעון על הקצב , הזמן ומספר הקילומטרים שעברו ומרוצה. מאוד מרוצה מהקצב.
ככה נגמעים להם הק"מ ולא להאמין נשארו רק 5, 3, 1. הק"מ האחרון קשה זה הסוף והרגליים כבדות והקצב קצת יורד. ואז שיר גדול של 'איימי ווינהאוס' האגדית שנותנת לי לתת את כל מה שנשאר.
נשארו 200 מ"ר ולא רואים את שער הסיום. 100 מ"ר ועדיין לא רואים אותו. איפה הוא? נו איפה הוא?
בגלל שהכביש מתעקל לא רואים אותו. לא רואים את הסוף. ואז הוא פתאום מופיע מולי. זהו זה הסוף. חוצה אותו עם חיוך גדול והתפוצצות של התרגשות.
עשיתי את זה. עשיתי את זה. מבט על השעון והלם. ברצינות זו התוצאה שלי. 2.5 דק' פחות מהציפיות שלי שגם ככה היו קצת גבוהות.
21 ק"מ ב - 2:03.46
חלומות ויעדים נועדו להתגשם.
השיר של איימי ויינאהוס שהביא אותי לשער הסיום https://www.youtube.com/watch?v=b-I2s5zRbHg
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה